אבי טל

אבי טל, שפועל בשם SPINE B7, הוא אמן ציורי קיר ישראלי. הוא מצייר בקנה מידה אדריכלי, כולו ביד, ומחזיק בשיא גינס לציור הקיר הגדול בעולם בספריי שנוצר בידי אמן יחיד. הוא נולד בבאר שבע ב-13 במאי 1986 וגדל בה; היום הוא חי בעיירה כפרית קטנה סמוך לים התיכון.

מאיפה זה מגיע

הוריו עזבו את ברית המועצות ב-1974. היציאה דרשה קשרים ועלתה להם ביוקר, והם הגיעו לישראל עם מעט — לא חסרי כול, אבל בלי שום דבר מאחוריהם. ביום הראשון שלהם בארץ, במרכז הקליטה בערד, אדם הציע לאביו ולאח החורג של אביו עבודה בבנייה. הם יצאו לעבוד באותו יום. אביו הרוויח בערך חמישים שקלים ולא האמין מה אפשר לקנות בכסף הזה.

מה שהיה למשפחה במקום כסף היו שני סוגים שונים מאוד של מיומנות, והוא ירש את שניהם.

אביו, ולרי טל, נולד ולרי סקריפצ׳נקו באודסה ב-1946 והחזיק בתואר שני בהנדסה מהמערכת הסובייטית — איש טכני ומדויק, אחד משלושה אנשים בלבד בישראל בדורו שהיו מורשים לעבוד עם חומרי נפץ בבנייה. כילד הוא בנה דגמי מטוסים, סירות ומכונות רדיו, והוא העביר את זה הלאה. אמו, קטיה טל, נולדה קטיה לבדנקו ליד דושנבה ב-1944 וגדלה באוקראינה מגיל צעיר; היא ציירה ורשמה. אבי הוא נקודת המפגש בין השניים: היד והחישוב.

שם המשפחה הגיע מאוחר יותר, והוא הגיע מתוך קטטה. אחיו הבכור ראלף לא ספג שטויות בבית הספר והחזיר על כל התגרות בקרב הוגן, ואביהם נמאס לו להיקרא שוב ושוב לחדר המנהל כדי לאסוף אותו. אב ובן ישבו בבית עם ספר הטלפונים וחיפשו את השם הכי קצר והכי ישראלי שמצאו. הם מצאו טל. הם הלכו יחד למשרד הפנים ושינו אותו.

הבסיס הטכני

כשהיה בן עשר, אביו רשם אותו למועדון התעופה לישראל, קרוב לבית המשפחה. הוא נשאר שם קרוב לעשור. הוא למד לקרוא שרטוטים טכניים, לעבוד לפי מידות, לתכנן תוכניות בעצמו ולבנות מטוסים שהלכו וגדלו והסתבכו. המדריכים שלו בחרו בו, מתוך רבים, לתוכנית העשרה בטכניון בחיפה — שבועות של לימוד מרוכז באווירודינמיקה, יציבות מבנית ופיזיקה, מיושמים ישירות במבנים שבנה בעצמו, לצד הכשרה להדרכה.

זו אינה ביוגרפיה דקורטיבית. זה הבסיס לאופן שבו הוא עובד. הוא יודע מה משטח יעשה אחרי עשרים שנות מזג אוויר, איך מבנה נושא עומס, מה יחזיק ומה ייכשל. לרוב האמנים שעובדים בקנה המידה שלו אין את הידע הזה, וזה ההבדל בין תמונה שמוצמדת לבניין לבין עבודה שנבנית לתוכו.

ספריי, טאגים, ובית משפט

2002–2005

ב-2002 הוא הרים ספריי. באר שבע של אותן שנים לא הציעה הרבה לילד ממשפחה ענייה; הוא מצא גרפיטי ו-BMX, ודרכם תרבות שדיברה אליו. הטאג הראשון שלו היה פשוט AVI, בכתב יד מעוות בכוונה כדי שאיש לא יוכל לקרוא אותו. הוא השתמש בו שלוש פעמים. אחר כך CHIZ, אחר כך KRUSE. ב-2005 הוא הפך ל-SPINE.

מאותה תקופה מוקדמת הגיע גם המפנה שהכריע הכול. הוא צייר על קירות בית המשפט המרכזי של כל מחוז הדרום בישראל. חברים הלשינו עליו, ובלשים הביאו אותו לחקירה. הוא נידון ל-250 שעות שירות לתועלת הציבור.

הוא הלך למנהל תיכון רבין וטען שהשעות שלו יהיו שוות יותר אם יבלה אותן בציור קירות בית הספר מאשר בתיקון כיסאות שבורים. המנהל הסכים. זו הייתה הפעם הראשונה שעבד בגדול, באופן חוקי, עם קיר שנמסר לו בכוונה — והפעם הראשונה שהבין שיש לו כישרון ספציפית לקנה מידה. הרישום שנשאר לו מהמעצר הזה הוא עובדה ידועה, והוא מעולם לא ראה סיבה להסתיר אותו. שם העבודה התחילה.

אחר כך הגיע השירות הצבאי, ואחריו שנות הניסוי: סגנונות, משטחים, שיטות, וכמה רחוק אפשר לדחוף קיר.

הולנד

2009–2012

הוא עזב את ישראל בפעם הראשונה בכרטיס כיוון אחד עם 120 אירו שאביו נתן לו ובלי כלום בבנק, מגויס לחברה שמכרה ציורי שמן מקוריים מדלת לדלת. הוא עבר הכשרת מכירה ונשלח לשטח. תוך ימים הגיעה משלוחה חדשה והוא פתח את הארגזים כדי למיין: חמישה ציורים זהים, מודפסים, עם משיחות מכחול שהוספו מעליהם בשביל טקסטורה. הוא שאל. אמרו לו שהסיפור על סטודנטים לאמנות מסין הוא פשוט הגימיק.

הוא לא היה מסוגל לדפוק בדלת של אדם זר ולמכור את זה. הוא נתן לרכב להוריד אותו בשכונה שהוקצתה לו, הלך לפארק הקרוב, הניח את התיק עם הציורים על הדשא, השתמש בו כמזרן וחיכה שיאספו אותו. כך עשה עד שהתפטר, אחרי כעשרה ימים.

הוא נשאר במדינה בכל זאת, וחי ברוזנדאל שלוש שנים — והשנים האלה פתחו את העבודה. הוא חי עם אמנית פעילה ולמד שמן ואקריליק, אחרי שעד אז הכיר רק גרפיטי ועיפרון. הוא ראה מה אמנות יכולה להיות מעבר לקיר ולפחית, ולמד שהיא גם יכולה לפרנס: ING הזמינה ממנו ציור קיר לאירוע חברה, הפעם הראשונה שהבין שזו יכולה להיות מקצוע ולא רק דחף.

הוא נרשם לסנט יוסט ועזב אחרי כמה חודשים. הוא בא כדי לחדד את העבודה; אמרו לו לשכוח את מה שהוא יודע וללמוד במקום איך לדבר עליה. אחרי שרק נמלט מעבודה שכולה דיבור עטוף סביב מוצר מזויף, הוא סירב להשקיע את זמנו בלימוד פיץ׳ טוב יותר. הוא חזר לצייר.

מקצועי

2012–2014

הוא חזר לישראל ב-2012 והפך למקצועי. פניות הגיעו מכמה מהחברות הגדולות במדינה, והקירות גדלו — עד 600 מ״ר בהזמנה אחת.

ב-2014, זמן קצר אחרי שחזר, החל לעבוד עם המועצה האזורית נאות חובב, וצבע את הנוף התעשייתי של הנגב: חזיתות מפעלים, מכלי מים, מבנים בקנה מידה של תעשייה כבדה. סך העבודה עולה בהרבה על 2,500 מ״ר. חלק ממנה פונה לכביש הראשי של המועצה וגלוי לכל מי שנוסע בו; חלק נמצא בשטחי מפעלים סגורים לציבור. באותה תקופה לא היה בישראל דבר בקנה מידה כזה מידיו של אמן יחיד.

השיא

2016–2020

ההכנות התחילו חודשים קודם — ציוד, אישורים, לוגיסטיקה. הוא התחיל לצבוע את חזיתות אצטדיון הכדורגל העירוני של דימונה במרץ 2016 וסיים בסוף אותה שנה. זה לקח כל כך הרבה זמן כי הוא עצר יותר מעשרים פעם. רשויות מקומיות בישראל משלמות שישים עד תשעים יום אחרי סגירת פרויקט, ולו לא היה גב כלכלי, לא כסף משפחתי, כלום מאחוריו. בכל פעם שהכסף נגמר הוא עצר את ניסיון השיא, לקח הזמנה משלמת, אכל, שמר על הגג, וחזר לקיר.

אחר כך הגיע התיעוד: הצהרות עדים, תצהירים, אימותים, ומדידה של מודד מוסמך שצולמה בווידאו — פיסת הראיה היחידה שגינס לא הייתה מוכנה להתקדם בלעדיה.

בתחילת 2017 הוא איבד את הכונן הקשיח שהכיל את הצילום הזה. הוא נפל אי שם במדבר בלי שהבחין. לא היה גיבוי; הכונן היה הגיבוי. הוא חיפש בבית שוב ושוב, אצל חברים, בכל אתר שהצליח להיזכר בו, ופרסם קריאות פומביות ברשתות במשך כמעט שנה. בסופו של דבר השלים עם זה שהוא אבד, ואיתו השיא — שנה של ציור ושלוש שנים של אימות.

חודשים אחר כך הגיעה הודעה לחשבון העסקי שלו. מישהו שאל אם אבד לו כונן קשיח. מטייל מצא אחד מונח על שביל במדבר, מסר אותו לחבר שהיה נוח יותר עם מחשבים, והחבר חיבר אותו, מצא את העבודות ואת הקבצים, ועקב אחריהם עד לבעלים. הכונן היה שלם. הוא אסף אותו באותו יום.

גינס אישרה את השיא בתחילת 2020: ציור הקיר הגדול בעולם בספריי בידי אמן יחיד — 2,038.96 מ״ר, נצבע לבד, בעבודת יד חופשית, בלי מקרנים, בלי דימויים מודפסים.

אחר כך שילם 37 ליש״ט עבור התעודות. כשהגיעו הוא צילם את עצמו פותח אותן וגילה שההמרה ליחידות אימפריאליות שגויה — בגינס הכפילו בשלוש במקום להמיר, והדפיסו בערך 6,689 רגל רבוע במקום 21,947.18 האמיתיים. הוא דיווח על הטעות. נאמר לו שזו אחריותו כי אישר את הנוסח. באתר תוקן; בתעודות המודפסות לא. הוא העביר X אדום על המספר, כתב את המידה הנכונה מתחתיו בכתב יד, ותלה אותה כך במשרדו.

אוצרות ומרחב ציבורי

2016–2021

לצד ההזמנות שלו הוא אצר חמישה אירועי וגלריות סטריט ארט ברחבי ישראל, והכניס אמנים אחרים למרחב הציבורי: גלריית סטריט ארט במרכז הצעירים בבאר שבע ב-2016, תוכנית ציורי קיר מתחלפים בפאב 40 לאורך 2017, ואחרים. ב-2019 כיסה את חזית הבניין בן ארבע הקומות של POP-UP MUSEUM TLV בתל אביב.

ב-2021 הוזמן על ידי עיריית באר שבע לקיר בעיר העתיקה, על גדר הבסיס. הוא אמר להם שהגדר הקיימת — סדוקה, מחוספסת מאוד, בת עשרות שנים — לעולם לא תישא עבודה קבועה, ושאם הם רוצים עבודה שתחזיק, יצטרכו לבנות לו קיר בטון אמיתי. הם בנו: 56 מטר אורך, 3 מטר גובה. הוא הגה ושרטט את העבודה בעצמו — עשרה מהאמנים המשמעותיים בהיסטוריה, מדומיינים מחדש ביד לאורך הקיר. הוא מסתיים עשרה מטרים מהכניסה למוזיאון הנגב לאמנות, ממש מעבר לכביש. שדרת אמנים שמובילה לדלת המוזיאון.

ביתא ישראל

2021 — היום

דרך משפחת אשתו — אמה היא אחותו של פרדה אקלום, האיש שפתח את מסלול סודן מאתיופיה — הגיע לעבוד עם עמרם אקלום, אחיו של פרדה, שעשה את המסע הזה ברגל בעצמו והקדיש את חייו לתיעודו ולהרצאה עליו כאחד הקולות המרכזיים בתנועה.

ב-2021 עלתה הזמנה ביקנעם עילית ועמרם שאל אם אולי יבנו משהו יחד. מאז הם לא עצרו. כל פרויקט הוזמן על ידי עיריית העיר שבה הוא עומד: יקנעם עילית, ירושלים, לוד, חדרה, עפולה, באר שבע. יותר מעשרה מרחבי מורשת והנצחה, רובם חדרים קטנים של שלושים עד שישים מ״ר — מרחבים צנועים שנושאים כמות אדירה של היסטוריה.

העבודה הגדולה ביותר שלהם מתקרבת עכשיו לסיום: המרחב של הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה במכללה האקדמית אונו, קריית אונו — התקציב הגדול ביותר שעבדו איתו והפעם הראשונה שמוסד אקדמי מכיר בעבודה ובתוכן שלה, ומזמין אותה לא כקישוט אלא כחומר שיילמד. עבור גוף עבודה שנבנה מחדרים עירוניים קטנים, ההכרה הזו חשובה יותר מגודלה.

מטוס, ושיקגו

2024

ב-2024 עיצב וצבע מטוס Sky-Van, והפך לאמן הראשון בישראל שצובע מטוס ביד עם ספריי.

באותה שנה האמן סולומון סוזה חיבר אותו למועצה הישראלית-אמריקאית בשיקגו לעבודה שמומנה על ידי הפילנתרופ ג׳ף אידר, בתזמון לוועידה הדמוקרטית. זה הגיע בהתראה קצרה והוא לקח את זה מיד. זו הייתה הפעם הראשונה שלו בארצות הברית — מדינה שרצה להגיע אליה שנים ומעולם לא יכול היה להרשות לעצמו — ושם חיים שניים מאחיו.

הנושא היה ה-7 באוקטובר. הוא צייר בפומבי, ואנשים עצרו ליד הקיר ובכו, ונשארו לספר לו מה עבר עליהם. הוא רואה בזו העבודה המשמעותית ביותר שעשה בחייו.

זה גם הראה לו משהו שמעולם לא חווה בבית. בישראל מתייחסים לאמן ציורי קיר כאל בעל מלאכה; בשיקגו התייחסו אליו כאל אמן — הקשיבו לו בלי להפריע, סמכו על שיקול דעתו, לקחו את המלאכה שלו ברצינות. זה לא קרה לו קודם.

עכשיו

היום אבי טל פועל דרך Shidrah Studio, שהקים כדי לשאת את ההזמנות המוסדיות, הציבוריות והמסחריות שלו. הוא ממשיך לבנות מרחבי מורשת והנצחה עם עמרם אקלום, לוקח עבודה מוסדית ופרטית ברחבי ישראל, ומכוון את הפרקטיקה שלו לארצות הברית ולהזמנות בינלאומיות — חלקית בשביל העבודה, חלקית כדי להיות קרוב למשפחה מדם היחידה שנשארה לו.

ולרי טל נפטר ב-19 ביולי 2025. קטיה טל נמצאת בטיפול סיעודי מלא עם דמנציה מתקדמת.

הוא עובד באותה דרך שתמיד עבד. כל קו משורטט ישירות על הקיר — בלי מקרנים, בלי דימויים מוכנים, בלי הדפסים מוקטנים, בלי ויניל — בשיטת רשת שהשתכללה לאורך שני עשורים ונוצר עבור הקיר הזה ולא עבור אף אחד אחר. הוא עובד עם כל לקוח בכל שלב בעצמו: אתר, קונספט, הפקה, עמידות. אין סוכנות בין מי שמזמין את העבודה לבין מי שעושה אותה.

אין לו עניין להיות האמן שמספר על העבודה סיפור טוב יותר משהעבודה מספרת בעצמה. הוא מעדיף שהקיר עדיין יעמוד, ועדיין יהיה נכון, בעוד שלושים שנה.

אבי טל — SPINE B7 · Shidrah Studio · ישראל · פועל בכל העולם